החלטה בתיק ת"א 8348/06

1.       לפני תביעה מטעם תופיק והבה אבו קובע (להלן - "התובע") להורות על ביטול ההכרזה בדבר היות המקרקעין, הרשומים בפנקס השטרות בלשכת רישום המקרקעין בירושלים כספר 1015 דף 6418 (להלן - "המקרקעין"), "נכס נפקד" ו"נכס מוקנה" כהגדרתם בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן - "חוק נכסי נפקדים"), ולחילופין, להורות על שחרור המקרקעין לבעלות התובע ורישומו כבעל הזכויות בהם.

2.       כנטען בכתב התביעה, התובע הינו יורשו של המנוח עארף סליבא קובע ז"ל (להלן -" המנוח"), הבעלים של המקרקעין. לאחר פטירת המנוח ובהתאם לצו ירושה שניתן על-ידי בית הדין הכנסייתי, התובע הוכרז כיורשו היחיד של הבעלים המנוח. לטענת התובע, הוא והמנוח לא היו נפקדים, כמשמעות מונח זה בחוק נכסי נפקדים, הואיל והם היו תושבי ישראל כדין בעת שהנכס הוכרז כנכס נפקד. לחילופין, אין לראותם כנפקדים ואת המקרקעין כנכס נפקד, מן הטעם כי המקרקעין סופחו לשטח מדינת ישראל רק בעקבות מלחמת ששת הימים. לחילופין, נטען כי התובע זכאי כי המקרקעין ישוחררו לטובתו.

3.       בכתב ההגנה, טען הנתבע, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן - "הנתבע"), כי המקרקעין הינם בגדר נכס נפקד, אשר הוקנו לו כחוק. בקשות התובע לשחרור המקרקעין נדונו בעבר מספר פעמים בפני הועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, לרבות דחיית עתירה על-ידי בית המשפט הגבוה לצדק שהוגשה כנגד החלטת הועדה. בכתב ההגנה טען הנתבע לסילוק התביעה על הסף, בין היתר, מחמת אי מיצוי הליכים. כנטען, בקשת התובע להכיר בו כתושב ישראל נדחתה על-ידי שר הפנים, ומשכך אין בית משפט זה רשאי להידרש לטענות התובע בדבר זכאותו להירשם במרשם האוכלוסין כתושב ישראל כבר בשנת 1967. לטענת הנתבע, ככל שהתובע מלין על החלטת שר הפנים, עליו להגיש עתירה מנהלית תחת הגשת התביעה דנן, זאת מבלי לגרוע מטענות בדבר חוסר תום לב התובע, בהסתירו מבית המשפט עובדות מהותיות כאמור בדבר פנייתו לשר הפנים לצורך קבלת מעמד של תושב קבע.

הנתבע הוסיף וטען, כי דין התביעה להידחות גם לגופו של ענין, בין היתר, בהדגישו היות המנוח נפקד במועד פטירתו, מכוחה הוכרז הנכס כנפקד, והעדר יכולת להעניק לו באופן רטרואקטיבי הכרה כתושב ישראל. כפועל יוצא, גם התובע, יורשו של המנוח, אינו זכאי לעשות כל פעולה במקרקעין ללא אישור האפוטרופוס, אשר החליט, לאור המלצת הועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, לדחות הבקשה לשחרור המקרקעין.

4.       ביום 27.3.2007 התקיימה ישיבת קדם משפט, במסגרתה הורתי לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב בשאלת סמכות בית משפט זה להיזקק לתביעה, בהינתן סמכות בית משפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה על החלטת שר הפנים לדחות בקשת התובע לקבלת מעמד של תושב קבע.

5.       תחת הגשת סיכומים, הגיש התובע ביום 26.4.2007 "הודעה", לפיה "מוסכם על התובע כי לצורך הליך זה הוא לא יהיה זכאי להביא ראיות בדבר היותו תושב ישראל משנת 1967 ועד היום (סעיף 2 לכתב התביעה), וכי ענין זה יוכרע ע"י בית המשפט הנכבד בשבתו כבית משפט לענינים מנהליים בעתירה שתוגש ע"י התובע." התובע הוסיף וטען, כי באשר למנוח, הוא עומד על תביעתו להוכיח תושבות המנוח משנת 1967 ועד לפטירתו בשנת 1982, שכן אין החלטה מנהלית השוללת את מעמדו הניתנת לתקיפה ישירה בעתירה מנהלית. לאמור, בנסיבות אלה התובע מבסס תביעתו על תושבות המנוח ומכוחה בטלות ההכרזה בדבר היות המקרקעין נכס נפקד.

6.       ביום 7.5.2007 הגיש הנתבע תגובה להודעת התובע, בפתחה טען כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף בהעדר הגשת סיכומים בכתב על-ידי התובע, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 27.3.2007. לגופו של ענין, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות גם לגופו של ענין, שכן התובע מאשר כי ככל שהוא טוען לזכויות בשטח ישראל - מעמדו הינו של נפקד. אשר לבקשת התובע כי יישמעו ראיות ביחס לתושבות המנוח, ממנו ירש כנטען המקרקעין, הרי שבפסק הדין שניתן בבג"צ 4713/93 זאב גולן נ' הוועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, פ"ד מח(2) 638, עמוד 641 מול האות ב (1994), הוכרעה שאלת מעמדו של המנוח כנפקד. קביעה זו הינה בבחינת מעשה בית-דין ביחס לתובע.

מבלי לגרוע מן האמור, טען הנתבע, כי המנוח היה בעל אזרחות ירדנית בחייו, לא התפקד במפקד האוכלוסין שנערך בחודש יוני 1967 ולא לאחר מכן, ומעולם לא טען בפני הרשויות לזכאותו למעמד של תושב ישראל. המנוח אף מת בהיותו נפקד ואין דרך להעניק לו באופן רטרואקטיבי הכרה כתושב קבע בישראל.

ולבסוף, טען הנתבע כי משהודה התובע בדבר העדר זכאותו למעמד תושב קבע, מעמדו הינו כשל נפקד, ולפיכך, מעת שלכאורה קמה לו ירושתו, המקרקעין הפכו לנכס נפקד ומוקנה, ואף בטעם זה יש כדי לדחות התביעה.

7.       חרף החלטתי מיום 9.5.2007, לפיה התובע יגיש תשובתו לתגובת הנתבע תוך 14 ימים, רק ביום 18.2.2008, בחלוף כ-9 חודשים, הגיש התובע תשובה כאמור. תחילה טען התובע, כי הדרך להשיג על החלטת שר הפנים, הדוחה בקשת התובע ליתן לו מעמד של תושב קבע בישראל, עודנה פתוחה בפניו, וכי גם בית משפט זה מוסמך לדון בתקפות ההחלטה המנהלית במסגרת תקיפה עקיפה. אשר למעמדו של המנוח-מוריש התובע, טען התובע כי יש לבררו במסגרת ההליך דנן, והואיל והתובע והמנוח לא היו צדדים להליך בבג"צ 4713/93, אין בקביעות בית המשפט הגבוה לצדק בפסק הדין כדי להוות מעשה בית-דין כלפיהם, לרבות קביעה עובדתית בדבר נפקדות המנוח.

8.       לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הנני להורות כדלקמן:

לאור הצהרת התובע דלעיל, לפיה "מוסכם על התובע כי לצורך הליך זה הוא לא יהיה זכאי להביא ראיות בדבר היותו תושב ישראל משנת 1967 ועד היום (סעיף 2 לכתב התביעה), וכי ענין זה יוכרע ע"י בית המשפט הנכבד בשבתו כבית משפט לענינים מנהליים בעתירה שתוגש ע"י התובע", הנני מורה על מחיקת סעיפים 2, 9 ו-10 לכתב התביעה. מסעיף 11 לכתב התביעה יימחקו המילים "והן התובע", ומסעיף 24 לכתב התביעה תימחק המילה "התובע".  

כפועל יוצא, השאלות העיקריות השנויות במחלוקת, מושא התביעה דנן, הינן שתיים:

האחת,שאלת היות התובע בגדר "נפקד", כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים. מכוחה של קביעה זו תוכרע שאלת זכויות התובע במקרקעין, שכן בהנחה כי התובע הינו "נפקד", הרי שהמקרקעין שהועברו לבעלותו בירושה, כטענתו, הינם בגדר "נכס נפקד", כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים.

השניה,בהנחה כי התובע אינו "נפקד", שאלת נפקדות המנוח, הנגזרת משאלת תושבותו. מכוחה של קביעה זו, תוכרע שאלת מעמדו של הנכס לפי חוק נכסי נפקדים, וכפועל יוצא, תתברר שאלת זכויות התובע במקרקעין.

ככל שהתביעה מתייחסת גם להחלטת הנתבע ולהמלצת הועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, שלא להורות על שחרור המקרקעין מהקנייתו לנתבע, הרי שהדרך להשיג על החלטה זו נתונה לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק.

9.       לפיכך, לצורך בירור השאלות דלעיל בלבד , הנני להוסיף ולהורות כדלקמן:

            העדויות הראשיות של הצדדים ועדיהם בתיק זה, ובכלל זאת עדויות בתעודה של עובד ציבור, תעודה ציבורית או חוות דעת של מומחה או תעודות רופא, יוגשו בתצהירים כדלקמן: